"סיבוב רגוע בין הפרדסים", ככה קרא לזה אמיר מיליס כשתכננו את הטיול. הו, כמה רחוק זה היה מרגוע. עוד כשמפגשנו בתחנת הדלק בתל יצחק, הזהיר אותנו אדם קרן שעשה את המסלול בעבר הלא רחוק, להתכונן לחולות. מזל שהורדתי אוויר מהאחורי לפני שיצאנו.
אני שונא חולות ידוע, עוד מהסיבוב שגררו אותי לחולות אשקלון שם שקעתי וגם בכיתי (רפרנס לספר, לא באמת בכיתי). אבל הזעתי את נשמתי ונאבקתי להשתחרר מחול טובעני, אז פחות אוהב.
אבל נכנסנו כי כבר קבענו, מה כבר יכול להיות?
ההתחלה מבטיחה. יישורות של חול לא עמוק, כזה שהאופנוע אומר לך "עזוב אותי, תן לי להוביל" ואתה עובד על עצמך פסיכולוגית לתת לו, עם כל הרצון לא להיזרק ממנו בזמן שאתה מנסה לשמור על גז קבוע ולתת לחול ולאופנוע להוביל אותך בחוסר שליטה משווע.
שלא תבינו לא נכון, יש אנשים שממש אוהבים לרכוב בחול, מכיר את חלקם. זו מיומנות שחשוב מאוד לרכוש כי יש לא מעט חול בארצינו הקטנטונת ולפעמים נתקלים בזה גם בלי תכנון. אני פחות.
בתמונה: ערן לייבל על טנרה 660 מדגים יכולות פיזור חול. צילום: גבע תלם
סיכמנו שתי נפילות שלי ואפס של כל השאר ועברנו את הקטע הראשון, משם עלינו להר הזבל ליד רעננה (עושה רושם שיש הר זבל ליד הרבה ערים לאחרונה). הנוף משגע, בטח בבוקר מוקדם כשהשמש שוטפת את הפרדסים. חבל שאין שם נקודה לשבת, אז החלטנו לרדת מההר ולמצוא נקודת ישיבה לקפה.
קצת אחרי הירידה איבדנו את אדם שהיה המאסף. הוא נתקע בזוית לא טובה והאופנוע נפל לו, עד שמצאנו אותו וחזרנו אחורה הוא כבר היה חזרה על האופנוע וניצלנו את הירידה מהאופנועים כדי לשתות קפה בצל עץ אשכולית צעיר.
קפה קצר והמשכנו מערבה לכיוון הים לא לפני עוד נפילה שלי שנבעה כולה מחוסר ביטחון שגרם לי להוריד את היד מהגז. הגענו לכניסה לקיבוץ יקום ומשם בדרך שאסור לספר מה היא, חתכנו לצד השני של כביש החוף להתחבר לשביל ישראל והמשכנו דרומה לכיוון ארסוף.
עברנו ליד השכונה הדרומית של געש ונכנסנו פנימה מחניון הרכבים שצופה לים, רכיבה קצרה של כמה ק"מ במהלכם לא נפלתי אפילו פעם אחת למרות שהחולות היו טובעניים אפילו יותר.
אמיר הוביל אותנו לנקודת תצפית מדהימה בצוקים שממש על הים דרומית לארסוף, עשינו שם עצירה לצילומים והמשכנו דרומה על כבישביל (שילוב של כביש ושביל) עם מעט חול שהוביל אותנו עד לאפולוניה, משם התפזרנו הביתה שמחים ומלאי חול במגפיים.
Comentários